 |
| כריכת הספר "אורות גן העדן" |
מבוא מתוך הספר "אורות גן העדן"
פרק מתוך הספר: אורות גן העדן
שלבי הצמיחה הרוחנית של האדם
מאת דר. מאירה אור
פתח דבר
שבע דרגות התפתחות התודעה באדם הן שבע דרגות התפתחותו האפשרית, החל מהאדם הטבעי הנולד בדרגה הנמוכה ביותר של הקיום, היא דרגת הנפש החייתית שמעייניה בהישרדות, ועד לאדם המואר, המוסרי-רוחני-רוחי[1], החי בדרגת נשמה, באחדות עם ההוויה[2] כולה ומתוך תחושת מחוייבות עמוקה כלפיה.
שבע דרגות התודעה ביקום הן גם שבע רמות האינטליגנציה האנושית והן: תודעת גוף, תודעת יצרים, תודעת שכל ארצי מעשי, תודעת נשמה, תודעת רוח, תודעה מוארת ותודעת אל.
שבע דרגות התודעה הן יסוד כל הדתות לאחר שהורדו מהן הטקסים והפולחן. תורת ישראל, הבודהיזם, ההינדואיזם, הנצרות והאיסלאם,
כולם מורים את הדרך להעלאת רמת התודעה והרמה המוסרית של האדם בדרכו להגשמת ייעודו בבריאה. הדרכים דומות אך אינן זהות; הן מדברות על מקור הסבל, על הבדידות והרוע בעולם, ועל הדרכים להיגאל מהסבל ומהרוע. הן מסכימות שהדרכים לעילוי האדם הן פיתוח המוסר, שליטה
ביצרים ובתודעה, והפיכת הרצון לקבל לעצמו לרצון לתת, להתחשב ולהעניק. המטרות דומות אך דרך הביצוע שונה.
הנצרות, ההינדואיזם והבודהיזם, מעודדים נזירות ופרישות מהחיים כדרך לעילוי האדם, ואילו הנזירות והפרישה מהעולם אינן מתאימות
לדרך ישראל, הרואה את היחיד כחלק בלתי נפרד מהעם ומהעולם ולכן היא רואה בדו-שיח, במעורבות, בערבות ההדדית ובאחריות האישית את הבסיס להתפתחות התודעה והאדם. דרך ישראל שונה מהדרכים האחרות בכך שאין בה הינזרות מהחברה ומהעולם. להיפך, מעורבות בחיים ושירות ותרומה לעולם ולאדם הם תנאי להתפתחות האישית ולעלייה בדרגות התודעה. לפי דרך ישראל הנזירות יכולה לכל היותר להתבטא כהימנעות מתספורת שיער או משתיית יין.
מקובל לראות את התנ"ך כספר היסטוריה או כקובץ תפילות של עם ישראל. אולם במהותו התנ"ך הוא ספר הברית בין העם לאלוהיו, בו העם מקבל על עצמו בהר סיני לשמור ולקיים את חוקי המוסר שהם הבסיס לעילוי האדם. בתנ"ך מועלית הדרישה הבלתי מתפשרת מהיחיד ומהעם, להתעלות לחיים מוסריים ולהפיץ את דרך החיים הזאת בין עמי התבל. הקריאה הגדולה של התנ"ך היא לסור מרע, לדבוק בטוב ולהגשים את הראוי, ככתוב: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו"[3].
התנ"ך נותן לשאלות עילוי האדם ועלייה בדרגות התודעה תשובות מעמיקות שביכולתן לתת מענה לצרכיו המיוחדים של הדור. אולם שפתו, דימוייו ועולם המושגים של התנ"ך זרים ובלתי מובנים לאדם בן ימינו בהיותו ספר עתיק מאוד. על כן הכרחי להסביר מחדש את הספר בהתאמה לזמננו כדי שיחזור ויאיר מחדש את הדרך לחיים הנכונים.
שבע דרגות התודעה מומחשות היטב גם בתורת הקבלה ובעץ הספירות הקבלי. אולם הקבלה, כמו התנ"ך, כתובה גם היא בשפה עתיקה ובלתי מובנת שיש להתאימה לאדם בן ימינו. קבלת האדם מוארת באור חדש בחלק השני של ספר זה על ידי שני עצי ספירות, השלם והנפול, הנותנים תמונה מוחשית וחיה לאדם בן זמננו להבנת התפתחות שבע רמות התודעה באדם.
הפסיכולוגיה המערבית מול דרך ישראל
בתקופתנו חלו שינויים מרחיקי לכת בתפיסת האדם את ההוויה ואת עצמו. בעבר תפס האל מקום מרכזי בהשקפת העולם האנושית ואילו בימינו
התמקדה תשומת הלב באדם ובכך התעורר העניין בתורת הנפש ובהתפתחותה. חקר הנפש הגיע לשיאו בפסיכולוגיה המערבית שהפכה למדע שתרם רבות להבנת הנושא, אולם קיימים הבדלים מהותיים בין הפסיכולוגיה המערבית לבין תורת הנפש של התנ"ך.
הפסיכולוגיה המערבית מתייחסת לאדם היחיד כשהוא לעצמו, ומכירה בו רק את דרגת הנפש הארצית המנותקת מסביבתה. היא מטילה על האדם
לבדו את מלוא האחריות לחייו, למחדליו ולמעשיו. אולם האדם אינו יכול להתמודד לבדו עם מעמסה זו, מאחר שאין לו היכולת לתת תשובות לשאלות המרכזיות המשפיעות על חייו כמו חידת החיים והמוות, הגורל האישי והכללי, מקור החיים ותכליתם וכד'.
לעומת הפסיכולוגיה המערבית, התנ"ך ומסורת ישראל מכירים בדרגות נוספות באדם - אלה הן דרגות הנשמה והרוח. לפי גישת התנ"ך,
האדם מחובר לכוחות היקום הנותנים לו חיים והוא מסייע להם בבנין העולם. כשם שגופו הפיזי של האדם מתקיים מכוחות הטבע ובהם מזון, מים, אוויר, חום השמש ואור, כך נפשו, נשמתו ורוחו של האדם מתקיימות מכוחות הנשמה והרוח ובהם האחדות, האחווה, האהבה, החוכמה והחזון.
ללא אור הנשמה והרוח, חיי האדם הם ארציים, דלים וחסרי משמעות. עניין זה הוא הנושא המרכזי של התנ"ך שעקרונותיו נמצאים כבר בארבעת
הפרקים הראשונים של ספר בראשית, שם מוצגות תפיסת האדם, תפיסת היקום ותפיסת האל של המקרא.
לפי המשתמע מפרקים אלה, תפקידו של האדם בגן העדן הוא לחבר בין כוחות הנשמה והרוח ובין כוחות הטבע ולהאיר את הטבע באורות הנשמה והרוח. לגישה זאת השלכות רבות על חיי האדם ותכליתם.
השקפת האדם של התנ"ך : האדם הטבעי והאדם העל-טבעי
התנ"ך מספר על בריאת שני עולמות שונים, על בריאת שני מינים שונים של אדם, ועל שני כוחות אלוהיים שונים שבראו את שני העולמות: מידת הדין "אלוהים" שבראה את הטבע, ונוספת אליה מידת החסד "יה"וה אלוהים" שבראה את גן העדן והוסיפה לטבע איכויות של נשמה ורוח.
בפרק א' בספר בראשית מסופר על בריאת עולם הטבע ובריאת האדם הטבעי על ידי אלוהים, ובפרק ב' מסופר על בריאת גן העדן ויצירת אדם העדן על ידי יה"וה אלוהים. יצירת אדם העדן מאפשרת את התפתחות האדם הטבעי אל דרגות שהן מעבר לטבע. מציאות שני עולמות נבדלים ושני בני אדם שונים הוא עיקרון היסוד של התנ"ך.
האדם הטבעי נולד וחי בדרגת חיים ארצית הנקראת בתנ"ך "נפש חיה", והכוללת: גוף פיזי, יצרים ושכל מעשי הנחוצים להבטחת הקיום הארצי. בספר בראשית כתוב בפרק א', בבריאת הטבע, שאלוהים ברא את בעלי החיים כ"נפש חיה": "תוצא הארץ נפש חיה למינה"[4], ואח"כ כתוב בפרק ב' שיה"וה אלוהים הוסיף בגן העדן "נשמת חיים" ל"נפש חיה" של האדם הטבעי: "וייצר יה"וה[5] אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[6]. "נפש חיה" היא הכושר באדם לקיים את החיים הארציים, ובכלל זה אכילה, קיום המין ומציאת מחסה והגנה, ואילו "נשמת חיים" היא הניצוץ האלוהי, המורכב מכוחות נשמה ורוח אשר נוספו לנפש החיה ככוחות אלוהיים שמעל לכוחות טבע, והם כוחות החוכמה והאהבה.
באופן חיצוני האדם העל-טבעי נראה כאדם הטבעי רק מעודן בהליכותיו ומאופק ממנו, אולם ממבט פנימי הוא מתגלה כבעל תכונות נעלות
וכבעל סגולות וחושים שאינם קיימים באדם הטבעי. בין הסגולות העל-טבעיות נמנות: מוסר, ראייה רחבת אופקים וממוקדת, כושר הבחנה, חוכמה, בינה, דעת, שיקול הדעת, אחריות, מתן כבוד, אהבה, חמלה, סובלנות, אורך רוח, רגישות, עידון, קליטה אינטואיטיבית ועוד.
האדם העל-טבעי שונה מאוד באופיו מהאדם הטבעי ומפותח ממנו באותה מידה שהאדם הטבעי שונה מהחתול או מכל בעל חיים אחר ומפותח ממנו. כשם שלאדם הטבעי יכולות וכישורים שאינם אפשריים לחתול, כמו ידע במתמטיקה או נגינה בפסנתר, מאחר שאין לחתול כלים לקלוט ידע זה, כך גם לאדם העל-הטבעי יש יכולות וכישורים שאין לאדם הטבעי; אך להבדיל מהחתול, לאדם הטבעי האפשרות להתפתח ולהגיע ליכולותיו של האדם העל-טבעי.
ההבדל בין תודעת טבע לבין תודעת נשמה ורוח אינו עניין של מקום או תקופה, כי אם של מיקוד דרגת התודעה. כשהאדם נמצא בתודעת טבע הוא יהיה ממוקד בסיפוק יצריו וצרכיו הארציים, ואילו בשעה שהוא נמצא בתודעת גן עדן יהיה לו סדר עדיפויות שונה בחיים והוא יהיה ממוקד בהוספת איכויות נעלות לחייו. תודעת גן עדן היא תודעה גבוהה יותר, המכילה תודעת נשמה ומאוחר יותר גם תודעת רוח, אשר בכדי להגיע אליהן על האדם הטבעי לפתח את חוכמת הרגשות, תבונת הלב וחוכמת הלב, הן האינטליגנציות הרגשית והרוחית גם יחד.
הנשמה והרוח הן כוחות החיים האלוהיים, כוחות גן העדן, כוחות האחדות. כוחות הנשמה הם כוחות הרגשות הנעלים ובהם הכוחות המלכדים:
אהבה, רגישות, טוהר המידות, כנות, יושר, אמינות, אחריות ושלווה[7]. כוחות הרוח הם כוחות החוכמה והתבונה ובהם: חשיבה בהירה ורחבת אופקים, ידיעת האידיאות והחוקים הקוסמיים, כושר הבחנה, חזון, כוח ריכוז, מיקוד ורצון תבוני. ביכולתן של הנשמה והרוח לרומם את האדם מעל לטבע ולהקנות לו תכונות, יכולות וכוחות נפש שאין לאדם הטבעי.
ללא נשמה ורוח האדם מתפקד ברמה של נפש חייתית, אנוכית, תועלתנית וארצית. רק בכוח הנשמה והרוח מסוגל האדם להיחלץ מחיים ברמת
נפש ולהתעלות לחיים נעלים. לשם כך עליו להתאמץ לשנות את טבעו הארצי, להימנע מפגיעה ומניצול, ולאמץ לעצמו את סגולות הנשמה שהן הרצון לתת, לעזור ולהתחשב. הנשמה והרוח אינן מוקנות לאדם מלידה, עליו ללמוד אותן ולאמץ אותן כדרך חיים מתוך בחירה חופשית.
תודעת טבע מול תודעת גן העדן, פירוד מול אחווה
התנ"ך רואה את האדם כמי שחי בין שני עולמות: בין עולם הטבע לבין עולם גן העדן. הטבע מורכב מחומר, מאדמה, ממים, מצמחים ומבעלי חיים. זהו העולם הארצי שיש בו מלחמת קיום קשה ואכזרית אשר בה האחד נלחם בשני על מזון, שטח מחיה ונקבה, מלחמה עד מוות וללא רחמים. מלחמת הקיום גורמת לפירוד, לחשדנות, לאיבה וליריבות. תכונות אלה נמצאות גם אצל הצמחים, אך הן בולטות לעינינו אצל בעלי חיים ואצל האדם הטבעי, ואילו עולם גן העדן הוא עולם של חיים בשיתוף, באחווה, בשלום ובהרמוניה, מתוך אמון וכבוד הדדי ומתוך קבלת אחריות ומתן שירות לזולת ולטבע. חיי גן העדן הם חיים רגועים ושלווים, אלה הם חיי האושר שכל אחד מאתנו כל כך עורג אליהם. אדם גן העדן הוא שבע רצון, הוא מלא סיפוק ולחייו נכונו טעם ומשמעות. הוא חי מתוך קשר פעיל וזורם עם סביבתו, כשהוא מקבל מסביבתו כדי להעניק ולתת לה.
סיפור גן העדן וגירוש אדם וחוה אל האדמה אינם אגדה לילדים על מציאות שספק הייתה ספק לא הייתה. סיפור גן העדן הוא מסר על-זמני ועל-מקומי לכל אדם באשר הוא; הסיפור מסביר לנו שכל אדם יכול בכל רגע ורגע לחיות בעולם הפירוד או בעולם האחווה, לחיות על האדמה או בגן העדן – הדבר תלוי בו, בבחירתו ובמעשיו. המסר של הסיפור הוא שאנו קובעים את חיינו, ואנו יכולים לקבוע אותם לטובה אם רק נשכיל לקיים אחווה ואהבה בינינו. מהו פירוד ומהן אחווה ואהבה וכיצד ליישם אותן בחיינו – את זה בא ללמד אותנו המקרא.
פירוד
כל אדם נע בכל יום בין אחווה לבין פירוד, בין גן העדן לבין האדמה. הנפילה לפירוד מתרחשת שעה שהיחס שיתוף-אחווה-אמון הופך ליחס של ניכור-תחרות-תועלתנות; כשרגשות חיוביים של אחווה וחיים בצוותא הופכים לרגשות שליליים של נבדלות[8] ואנוכיות, כשעזרה והתחשבות הופכות לניצול ודורסנות, כשחיים בשלום הופכים למלחמה ויריבות, ובמקום הבנה, סבלנות וסובלנות באים זעם, שנאה, קנאה, השפלה ואלימות. חיים של איבה וניכור מולידים התנתקות, בדידות ופירוד. תוצאת כל אלה היא שהאדם החי בפירוד מוצא את עצמו, כמו קין, נע ונד בשבילי החיים בלא טעם, בלא משמעות, בלא מקור ובלא תכלית לחייו. קין בא מלשון קנאה, המפרידה בין בני האדם עד לרצח, אשר ממנו אין דרך חזרה כי אם בדידות וסבל. כל אלה החיים את חייהם ברגשות שליליים הם קין. קיינים רבים מאוד חיים בקרבנו באומללות קשה ובלא טעם ומשמעות לחייהם. זו איננה גזירה משמים, זו התוצאה של התייחסות תרבותית פרטנית המפרידה את האדם מסביבתו.
המעבר בין אחווה לפירוד בולט אצל ילדים, שכן אצלם הוא מתרחש כהרף עין. ילד אוהב, שמח ומשחק בשיתוף פעולה, ופתאום, ללא התראה מוקדמת, הוא מתהפך, מתרגז, כועס ונושך. כעבור רגע הוא מקבל סוכרייה או מתנה קטנה, הריב נשכח ושוב ידידות שוררת בין הילדים. הסיבה למעברים החדים בין ידידות למריבה אצל הילדים היא שהילדים שבויים בידי יצריהם ומגיבים לאירועי הרגע בלא שליטה.
בימינו, כאשר החינוך המתירני והחברה הצרכנית קוראים דרור לשלטון היצרים, דומים המבוגרים לילדים, הם משועבדים ליצריהם ונשלטים על ידיהם. לכן כאשר בין מבוגרים יצריים מתלקח ריב, הם אינם שולטים בעצמם, הם הופכים כהרף עין מאוהבים ליריבים ולשונאים והריב עלול להסתיים באלימות מסכנת חיים. אולם המבוגרים, שלא כילדים, אינם שוכחים, הם נוטרים ושואפי נקם. במצב זה הם מסוכנים. לעומת זאת, כשהשואפים לנקמה נמצאים בשליטת תבונתם, היא עוצרת בעד יצריהם, הם מתאפקים, לומדים להירגע ומחפשים דרך ליישר את ההדורים במשא ומתן ולסלוח; לעיתים מילה רכה, מתנה, לחיצת יד או פיצוי הולם מביאים לפיוס נבון.
אחווה, חיים בתוך מערכת, סמכות, לקבל על מנת לתת
המילה אחווה באה מהמילה אח, והכוונה היא לאחים אוהבים. אחים אוהבים בונים משפחה אוהבת שבה התחושה היא של שותפות לחיים באשר איכפת להם האחד מהשני והם ערבים זה לזה. בלא ערבות הדדית אין אחווה. חיים של אחווה ושיתוף הם חיים בתוך מערכת מתוך קבלת סמכות, אחריות ומחוייבות. מערכת יכולה להתקיים רק כאשר היא מאורגנת, כשלכל אחד תפקידו המיוחד, ומנהל הממונה על כולם מפקח על התנהלות
תקינה של כל המערכת. במערכת של אחווה – הסמכות, חלוקת התפקידים ומילוי החובות מתקבלים מתוך הבנה והסכמה הדדית, המחייבות שיתוף פעולה והתחשבות של האחד בשני. כשהאחווה האנושית מתפקדת במיטבה יש זרימה אינסופית בין חבריה – זרימה המאופיינת בקבלה ובהענקה מתוך רצון לסייע, בלא חישובי תועלת אישית. חיים של אחווה משמעם שהזולת נוכח בחיי נוכחות מלאה.
יחסים אלה מולידים אמון, שיתוף ותחושות של סיפוק הנותנים טעם ומשמעות לחיים. לעומת זאת ריב, חשד, הפרת אמון, קנאה וכיו"ב, מחבלים במערכת, פוגמים בתפקודה ומנתקים את זרימתה. כשהמערכת נחבלת, נפסקת הזרימה בין מרכיביה, היא מתפרקת וכל אחד אץ-רץ לקחת לעצמו בלבד ופועל מתוך אנוכיות, ללא התחשבות באחר. עד מהרה אחים לפנים הופכים ליריבים הנאבקים זה בזה ומלחמה וניכור משתלטים על כולם.
התנאי להחזרת המערכת האנושית לתפקוד תקין הוא החזרת האחווה והאמון בין האנשים, שפירושה הפיכת הרצון המולד האגואיסטי לקחת לעצמי, לרצון להעניק ולתת לזולתי מתוך התחשבות, רגישות ואחריות ובלא ציפייה להפקת תועלת אישית. במצב זה, כשהמערכת במיטבה, חל שיתוף פעולה מלא בין חבריה, כל אחד מקבל את שהוא זקוק לו ומעניק לכלל את איכותו המיוחדת.
דוגמה לאמור לעיל הוא גוף האדם, שהוא מערכת הבנויה מאיברים רבים המתואמים ביניהם על ידי המוח והלב. כל איבר ניזון מן הגוף ומבצע את המשימות המיוחדות לו החיוניות להפעלת הגוף כולו: העין רואה, הכבד מטהר את הדם והלב שואב ומזרים אותו כדי להזין את איברי הגוף ולסלק את הפסולת, וכן הלאה. כשכל האיברים מתואמים ביניהם ופועלים במיטבם – מערכת גוף האדם פועלת במיטבה. כך בגוף הפיזי, כך במערכת הנפשית וכך במערכות החברתיות. בכל מערכת קיים אחראי המרכז ומתאם את פעולות המערכת. כל ארגון של אנשים חיים ופעילים בצוותא, כמו זוגיות, משפחה, קהילה, מוסד, בית ספר, עיר, מפעל, צבא, מדינה – הוא מערכת שעליה לפעול על פי כללי המערכת.
---------------------------------------------------------------------
1 רוחני = אינטלקטואלי - הנותן בכורה לשכל העיוני-האידיאי באדם; רוחי = ספיריטואלי - הנותן בכורה לרוח העולם או לרוח האל ולחוכמת האמת. הגישה הרוחנית דורשת ריחוק רגשי. הגישה הרוחית דורשת קירבה ומעורבות. האינטלקטואל איש הרוח הוא הדרגה הגבוהה של דרגת הנפש. האדם הרוחי הוא דרגת נשמה.
2 "הוויה" היא המציאות המתהווה ומתפתחת כל העת לקראת תכליתה וזאת להבדיל מהמילה "מציאות" שמשמעה מצוי, קיים כפי שהוא, ללא התייחסות להתהוותו ולהשתנותו.
3 תהילים לד, טו.
4 בראשית א, כד.
5 במקור כתוב יהוה. מפאת קדושת השם ייכתב מכאן ולהבא יה"וה.
6 שם ב, ז.
7 גם חמלה, נדיבות, הגינות, אי-פגיעה ועוד.
8 אינדיווידואליות.
להמשך קריאה http://drmeiraor.blogspot.co.il/
לרכישת הספר נא לפנות לדר מאירה אור 0rmeira@gmail.com 054-4518697
מחיר הספר בהנחה עד לתאריך הינו 50 ש"ח במקום 89 ש"ח
כל הזכויות שמורות לדר. מאירה אור. מותר לעשות שימוש בחומר זה ובתנאי שיצויין המקור (C)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה